רמה גבוהה של חומצה אורית ושיגדון (גאוט) הם שני סיבוכים מוכרים היטב של תרופות משתנות, ביחוד מקבוצת הדיזותיאזידים. חוקרים מניו זילנד ערכו מחקר מקרה ביקורת על מנת לאפיין את המהלך הקליני של שיגדון בקרב חולים המקבלים טיפול דיאורטי וכן לבודד גורמים גנטיים התורמים להתפתחות המחלה. תוצאות המחקר פורסמו לאחרונה בכתב העת Rheumatology.
עוד בעניין דומה
במחקר נכללו 1,365 חולי שיגדון, 426 מהם (31%) נטלו תרופות משתנות. החולים עברו הערכה קלינית יסודית ובדיקות דם לתפקוד כלייתי, רמת חומצה אורית, מדדים נוספים וכן בדיקה לפולימורפיזם גנטי הקשור לסיכון מוגבר לשיגדון. לטובת הניתוח הסטטיסטי החולים חולקו למקרי מחקר (חולים שנטלו משתנים) ומקרי ביקורת (חולים שלא נטלו דיאורטיקה).
מניתוח התוצאות עולה כי בקבוצת החולים שנטלו משתנים היו יותר נשים, החולים סבלו יותר מתחלואה נלווית, ה BMI שלהם היה גבוה יותר וקצב הסינון הגלומרולרי (GFR) נמוך יותר בהשוואה לחולי שיגדון שלא נטלו דיאורטיקה. משך התקפי המחלה, תדירות ההתקפים ונוכחות טופי היו דומים בשתי הקבוצות. רמת החומצה האורית של חולים שנטלו משתנים הייתה גבוהה יותר והם לקו במחלה בגיל מאוחר יותר. האלל ABCG2 rs2231142 המזוהה עם שיגדון הופיע בשכיחות נמוכה יותר בקרב חולים שנטלו משתנים (36.1% לעומת 47.6%, P=0.001), הן בקרב גברים והן בקרב נשים.
החוקרים מסכמים כי חולים הנוטלים משתנים נוטים לפתח שיגדון בגיל מאוחר יותר (הטיפול במשתנים אינו שכיח בקרב צעירים) והמחלה מלווה לעתים קרובות יותר בהיפראוריצמיה. בנוסף משקל הגנטיקה היה משמעותי יותר, כצפוי, בקרב חולי שיגדון ראשוני שלא נטלו משתנים. פרט לכך המאפיינים המרכזיים של דלקת הפרקים, ראשונית או משנית לנטילת משתנים, היו דומים.
מקור:
Clinical and genetic features of diuretic-associated gout: a case-control studyRheumatology (2016) 55 (7): 1172-1176 first published online March 17, 2016doi:10.1093/rheumatology/kew018
ערך: ד"ר צבי שליטנר